סלט ברוקולי חי מה זה טעים
אני יודעת שיש אנשים שלא יכולים לסבול את הירק הזה.
אפילו ג'ורג' בוש, כשהיה נשיא, אסר על הגשת התפרחת הירוקה הזאת - לא זוכרת אם זה היה איסור גורף גם במטבח הבית הלבן או רק במטוס איירפורס 1 - אבל פעם הוא הביא חתיכת יציאה אנטי ברוקולית כזאת, שתכף חילקה את כל העולם לאוהבי ברוקולי ולשונאי ברוקולי.
הציטוט המדויק, תודות לויקיציטוט: "אני לא אוהב ברוקולי. ואני לא אהבתי את זה מאז שהייתי ילד קטן ואמא שלי הכריחה אותי לאכול אותו. אני נשיא ארצות הברית ואני לא הולך לאכול ברוקולי!!"
פסדר, אל תאכל.
אני אוכל.
כשהייתי בארה"ב, נהגתי ללכת לקניות שבועיות ב-Publix, רשת של סופרמרקטים ענקיים. אפשר היה להכנס לשם שבעים לגמרי, ועד שמסיימים את הקניות כבר נהיים רעבים מחדש מרוב שזה גדול ולוקח זמן. אז אחד ההרגלים שאימצנו זה לקנח את הקניות במזנון-מסעדה שלהם, משהו הכי פושטי, ג'אנק פוד עתיר מיונז וכימיקלים, אבל לעזאזל כמה טעים. כל השבוע חיכינו לזה, ובכלל לא חשוב שבמהלך השבוע אכלנו במיטב מסעדות האזור. המזנון של פבליקס היה משהו לחכות לו.
היה שם מקרר תצוגה עמוס במאכלים מוכנים, מאחוריו מגדלים של קופסות קרטון ובין המקרר לקופסאות איזו מוכרת מאמא ענקית כזאת שרואים שיש לה יד רחבה מאד עם אוכל. רק תגיד מה אתה רוצה, והיא תמלא לך קופסה שבקושי תיסגר מרוב גודש. 3 או 4 דולר כל קופסה. ואני אהבתי את סלט הברוקולי שלהם, חבל על הזמן. לפעמים זה כל מה שהייתי לוקחת, רק סלט. פשוט חבל היה לבזבז קלוריות על משהו אחר.
סיפרתי את הסיפור הזה לפני כמה שבועות לחברתי האמריקאית בברלי, שמבינה דבר או שניים באוכל. והיא נחרה בבוז - סלט של פבליקס? זה מה שאת חולמת עליו? חכי שאני אתן לך את המתכון שלי לסלט ברוקולי! It's to die for!
לקחתי את המתכון, ניסיתי, ומה אגיד לכם. אני לא מוכנה למות בשבילו. לא בגלל שהוא לא טעים, נהפוכו. כי אם אני אמות - אני לא אוכל ממנו שוב, וזו תהיה אבדה גדולה מאד בשביל גרגרנית כמוני.
אז הנה המתכון, ממליצה לנסות.
סלט ברוקולי חי מה זה טעים
2-3 תפרחות ברוקולי, שטופות היטב
1 בצל בינוני קצוץ דק
חצי כוס מיונז (מה לעשות, רוצים שיהיה טעים)
2-3 כפות רוטב בלסמי
רבע עד חצי כפית סוכר חום (חייבים, ניסית בלי וזה לא הולך)
חופן נדיב של קשיו טבעי
אופן ההכנה
קוצצים את הרוקולי לפיסות קטנות. בפעם הראשונה הפרדתי לפרחים וכו' - ממש חבל להתעסק עם זה. פשוט לקחת סכין גדולה ולחתוך את התפרחות. כשמגיעים לגזע, צריך להשקיע קצת יותר, לקצוץ אותו לקוביות כמו לסלט רגיל
מעבירים לקערה ומוסיפים את הבצל הקצוץ דק
מערבבים מיונז עם בלסמי וסוכר, שופכים מעל
מכניסים למקרר לפחות לשעה לפני האוכל, להתמזגות טעמים
לפני ההגשה, קולים קצת במחבת יבשה את הקשיו ומפזרים אותם מלמעלה, שלמים
(אגב, זה ממש לא דומה לסלט של פבליקס, אבל מה זה חשוב. העיקר שזה טעים!)
עדכון אחרון (שלישי, 23 פברואר 2016 20:22)
אביגיל פותחת שולחן - אוכל טברייני
כמה אני אוהבת את המושג 'לפתוח שולחן'. זה לא סתם 'להגיש אוכל', או 'להזמין ארוחה'.
לפתוח שולחן, פשוטו כמשמעו, זה לפתוח מכל הלב, להעמיס עליו דברים טובים עד שלא יהיה מקום פנוי. ובעיקר אני אוהבת כשפותחים שולחן עבורי, כלומר - היום יש לי חופש, לא צריכה לפתוח שולחן בעצמי...
לא שאני לא אוהבת לעשות את זה, מה פתאום. אני אוהבת מאד לארח, ויעידו לטובתי כל מי שפתחתי להם אי פעם שולחן. לא נראה לי שלמי מהם תהיה תלונה, מלבד אולי על השפע המבלבל.
אבל מפעם לפעם זה נחמד שלא אני צריכה לטרוח, אלא טורחים בשבילי.
בזמן האחרון ה'מפעם לפעם' הזה הוא כמעט כל הזמן. כבר בערך חודשיים שאנחנו לא אוכלים בבית, כי לא ממש יש לנו בית. את כל חודש יוני בילינו על ארגזים - הבית בירושלים נמכר ולמרות שהשתדלתי לארוז את המטבח דווקא לקראת הסוף, בכל זאת לא היינו במצב לבישולים ואכילה בין הררי הקרטונים המלאים והריקים. כתוצאה מכך, מפלס הרווחים של מסעדות ירושלים עלה פלאים, ומפלס יתרות הבנק שלנו ירד למחוזות על גבול הצבע האדום. תחביב יקר, לאכול בחוץ.
לפחות בסופי השבוע המשפחה והחברים חסכו לנו את ההוצאה והזמינו אותנו לאכול אצלם. התענגנו אצל שיפי וששי, אצל ידיד וחיה, אצל מלי ואלכס ואצל אנה ומישה - היה טעים! מבטיחים להחזיר לכם בכיף ברגע שיהיה לנו איפה לפתוח שולחן בעצמנו.
למה, מה קרה לשולחן שלנו?
הוא עבר דירה ועדיין לא מצא את מקומו החדש.
עכשיו אנחנו גרים בטבריה, ולפני שכל העולם ובת דודתו יזדעזעו מהשינוי הקיצוני הזה שהכנסנו לחיים שלנו, אני אקדים ואומר שעד לרגע זה אנחנו באופוריה. הכל טוב! טבריה היא לא מה שחשבנו, יש המון הפתעות לטובה, ובגדול נדמה לנו שאנחנו בחופשה בצימר.
אני יודעת שבהמשך יבואו כל מיני התפכחויות, אבל תנו לבן אדם להנות מהתחלה אופטימית. אני שותה את כוס הקפה שלי בבוקר מול השמש שזורחת מעל הכנרת כמו כדור זהב טהור, וזה ממלא אותי אוויר מלוא הריאות והשראה טובה לכל היום, פשוט תענוג. צריך לראות כדי להבין.
אוקיי, אז מה מפריע לנו להתחיל לפתוח שולחנות?
אהה.... עיכוב טכני קטן.
אנחנו עדיין חיים על קרטונים. עשינו קצת מקום לטלויזיה ולספה, לשולחן העבודה, למחשב, למיטה. אבל חוץ מזה - בקושי אפשר לזוז בבית, הכל ארוז ומנויילן וחבל לנו לפתוח. אלה רק מגורים זמניים בשבילנו. בתחילת ספטמבר, ממש לכבוד ראש השנה, נעבור למגורי הקבע שלנו בטבריה. נכון שאין טעם לפרוק ארגזים בשביל חודש וחצי?
ומאחר ולאכול צריך, אז עכשיו אנחנו עושים למסעדות טבריה את מה שעשינו בחודש שעבר למסעדות ירושלים. אנחנו דוגמים אותן אחת אחת, לפי התור. לפעמים נהנים יותר ולפעמים פחות, לפעמים אוכלים בעיר עצמה ולפעמים מרחיקים לתוך כפרי הגליל. (רק אל תגידו לידי שווארמה או שיפודים כי זה כבר יצא לנו מהאוזניים. )
וכאן אני מגיעה סוף סוף לת'כלס - לסיפור על המסעדה האחרונה בה אכלנו אתמול. בהחלט שווה פוסט.
בלב האיזור התיירותי של טבריה, מול מלון קיסר, רגע לפני הירידה לטיילת - חפשו את השלט מהתמונה למעלה. זה שם המסעדה.
המקום קטן וקומפקטי, ואין בו את העיצוב הטרנדי כמו במסעדות מדינת תל אביב. על הקירות הלבנים, בין תמונות של נוף טברייני, מציצות כתובות גרפיטי - לא מהסוג הנזעם והמתריס כי אם כתובות רכות ומפוייסות. בכתב יד מעוגל ויפה. ובהן אמרות שפר וציטוטים בענייני דגים ואוכל בכלל. כל משפט פגיעה בול, הכל יפה ונכון ומוביל את הסועד לתוך הציפייה. זה נראה מקום שמבין משהו בענייני אוכל .
האוכל כאן מוגדר כטברייני - האם באמת יש דבר כזה?
עד לפני כמה שבועות, אם מישהו היה מנסה להגדיר לי משהו או מישהו כ'טברייני,' הייתי צוחקת. עזבו אתכם משטויות, הארץ הזאת שלנו כל כך קטנה, והכל בה כל כך מעורבב. מה זה טברייני, מה זה ירושלמי, מה זה פתח תקוואי. כולנו אותו הדבר, מקשה אחת. אבל היום אני מוכנה להודות שבאופי, בטיפוסים, בהתנהלות - יש דבר כזה 'טברייני'. אולי פעם ארחיב על כך את הדיבור. כרגע רק אגיד שמה שלמדתי בשבועות האחרונים זה שטברייני = פשוט, שורשי, מחובר למקורות, לא מתנשא ולא פלצני. האנשים שפגשנו כאן הם עממיים (ואני אומרת את זה כדבר חיובי!) חמים ונחמדים, ובהחלט מתאפיינים במשהו ששונה ממקומות אחרים.
אם כך, אז אני מוכנה לקבל גם את הקביעה שיש אוכל טברייני, אפילו שאצלי בבית, ולפני כן אצל אמי, ולפניה אצל סבתי - בישלו ומבשלים בדיוק אותו הדבר. הסופריטו, הדגים ברוטב אדום, הדג המוקרם בטחינה, האורז עם האיטריות הדקות המטוגנות ועוד. הכל מוכר ואהוב, והגירסה של אביגיל מאד דומה למה שגדלנו עליו. אז הטבריינים יקראו לו טברייני ואני אקרא לו ירושלמי, וביחד אולי נסכים שזה אוכל ארץ-ישראלי של משפחות ותיקות ושורשיות שיודעות לספור כמה דורות אחורה באזורנו.
כך או כך - בכל מקרה ובכל שם האוכל טעים! עשוי טוב, ביד מיומנת ואוהבת, מוגש בכלים נאים, ומרגיש כמו אירוח בבית של מישהו, בגובה העיניים ובלי פוזה.
התחלנו עם כמה סלטים שהיו טריים וטובים - חלק נטרפו לפני שהספקנו להנציח אותם בצילום. לידם הוגשו פרוסות חלה עבות, מהסוג של לטבול ולהתענג.
למנות העיקריות השתדלנו לבחור סוגים שונים, כדי שנוכל להתרשם מכמה שיותר. אבל אם הבנתי נכון, התפריט מתחלף ומשתנה לפי העונה או החשק, אז מאד יתכן שבימים אחרים תהיינה מנות אחרות. אנחנו נחזור לדגום עוד מהמבחר, זה בטוח.
זו למשל מנה של קציצות על מצע של איטריות קדאיף. אחותי חיסלה את הקציצות (פחות את האיטריות למה זאתי שומרת על הפיגורה שלה...) והמשמעות של זה היא שהיה טעים לה. בתור מי שחיה על חסה וגזר, היא התמודדה יפה מאד עם הבשר, וזה רק מעיד על איכותו וטעמו.
זו מנת הדגים ברוטב אדום שבתפריט מתואר כחריף. כדי לא לפול עם משהו שהחיך שלנו לא חי אתו בשלום, ביקשנו לפני הזמנת המנה לטעום קצת את הרוטב. קיבלנו צלוחית קטנה עם דגימה מהרוטב והוא היה מצויין, חריף בדיוק במידה, לא אלים. יותר על גבול הפיקנטי. ראינו שנצליח להתגבר על החריפות והזמנו את המנה שהיתה נהדרת. אני מקווה שפילה המושט היה מתוצרת מקומית, אני אתאכזב מאד אם יסתבר שעל גדות הכנרת אוכלים מושטים קפואים תוצרת סין.
זו מנת הסופריטו שהוגשה עם קוקלות (קציצות לחם נימוחות) - אחחחח זכרונות הילדות המענגים שיש לי מהמנה הזאת. לצערי בשנים האחרונות אני משתדלת לבשל בריא, כך שיש כמה מצרכים שאני לא עושה בהם שימוש. לחם - בעיקר מקמח לבן, תפוחי אדמה וכאלה פחמימות ריקות די מוחרמים אצלנו, אבל ראיתי שאלכס ליקק אצבעות מהמנה הזאת. אולי אזמין לי אותה בפעם הבאה.
זו מנה של קבאב בטחינה, אולי יותר נכון לקרוא לה סינייה בטחינה? עמית אכל ואהב, מה שעשה בשבילו את הנסיעה הארוכה מתל אביב לטבריה ובחזרה למשתלמת .
זה רול פילו ממולא בבשר טחון מתובלן. לא טעמתי, אבל יעקב אכל בתאווה רבה. (אצלי בבית אין לו סיכוי לקבל בצק עטוי שומן, אז בחוץ הוא חוגג).
ואלה המושטים המוקרמים בטחינה. אני משוחדת, כל דבר עם טחינה הוא טעים לי.
כשהיינו שקועים כל אחד עמוק בצלחתו, הגיעו לשולחן התוספות - קעריות עם אורז ואיטריות ומלמעלה ירק מבושל, וסלט ירקות עם סומאק. מצטערת, אין תמונות. כולם היו עסוקים בלעיסה, אף אחד לא התפנה לצלם בשביל התיעוד.
לאורך הארוחה הנעים לנו 'צוות הווי' (אביגיל וסיון) בשירים יפים, כשאנחנו מצטרפים מפעם לפעם עם הקולות הצורמים שלנו. אני לא יודעת אם זה ריטואל של יום יום, אבל בשישי בצהריים זו כנראה מין דרך לציין קבלת שבת. בהתחלה חשבתי שזו מוזיקה שבוקעת מהמערכת, רק בהמשך נוכחתי שהבנות האלה אשכרה שרות לנו! גם יפות גם אופות וגם שרות? זה היה יפה ונעים ומיוחד ועשה לנו חשק של עוד! יעקב פצח בשיר, ומבחינתו אפשר היה לשבת שם עוד כמה שעות. אבל האורחים שלנו מיהרו לחזור למרכז, ואנחנו מיהרנו להספיק את הסיאסטה.
סיון שרה כל כך יפה את הללויה של לאונרד כהן, ואביגיל הפליאה במחרוזת של שירי ארץ ישראל הישנים והטובים, ואני מתלבטת איזו הגדרה מתאימה לה יותר - שפית שמזמרת, או זמרת שמבשלת.
בשני העיסוקים היא מוצלחת!
גם כשלא היתה שירה חיה, התנגנה ברקע מוזיקה יפה ששידרגה את חוויית האכילה והפכה את האירוע מטריוויאלי למיוחד. נהנינו מאד, ויעקב ואני נחזור שוב בשביל טעימות נוספות.
המכורים לקפאין תידלקו את עצמם בקפה שחור, שהוגש בכוסות זכוכית ממש כמו בבית, וכולנו קיבלנו קינוח שלא הזמנו, על חשבון הבית - קעריות עם ליצ'י טרי, מתוק ונהדר. ג'סטה יפה שבאמת השאירה טעם טוב בפה.
המחירים במסעדה סבירים והתמורה מלאה. זה מסוג המקומות שאחרי שאתה יוצא ממנו אתה לא מסנן Never again, אלא כבר מתכן בראש את הביקור הבא.
אם אתם בטבריה, דלגו בזריזות על מסעדות הטיילת שברובן הן מלת"רים (מלכודות לתיירים) ובואו לטעום את האוכל שאביגיל מכינה באהבה רבה.
המסעדה פועלת רק בשעות היום (אין ארוחות ערב) ושווה אולי להתקשר ולהזמין מקום. (ראינו אנשים שחזרו כלעומת שבאו מחוסר שולחן פנוי). הפרטים בקישור הבא:
תודה, אביגיל. להתראות שוב בקרוב.
עדכון אחרון (שני, 15 יולי 2013 13:59)
מסעדת המוציא - ירושלים
ביום האביבי ביותר של שנת 2013 (עד כה, סוף פברואר) "ירדנו" העירה לכמה סידורים. כמובן שלנסוע עם אוטו לא בא בחשבון מחמת בעיות חניה במרכז העיר, ולפיכך סוף סוף איווררתי את כרטיס הרב-קו ממעמקי הארנק ועליתי לרכבת הקלה. מעניין, אני אזכה אי פעם למקום ישיבה ברכבת הזאת, או שנגזר עלי לסחוב בעמידה עוד הרבה שנים, עד שמישהו יקום לכבודי מפאת "והדרת פני זקנה"? תמיד מלא!
כשהגענו לתחנה המרכזית הכריז הנהג ברמקול על עיכוב. הרכבת לא יכולה לנסוע, לא ברור למה ולא ידוע למשך כמה זמן. פשוט עיכוב, ותעשו עם זה מה שאתם רוצים. נוסעים נרגזים רבים ירדו דרך הדלתות הפתוחות והלכו לחפש אלטרנטיבות. הם לא יודעים שאין? רחוב יפו הוא ממלכתה הבלעדית של הרכבת. אין מוניות, אין אוטובוסים. מזל שנזכרנו שיש גם רגליים, ומזל שהשמש הירושלמית המלטפת היתה כל כך מזמינה. ירדנו מהרכבת והתחלנו לצעוד ברגל מהתחנה המרכזית לעבר בניין כלל.
אני? נו, כן, בעוונותיי. צעדתי לאורך מסלול שכף רגלי לא דרכה בו כבר עשרות שנים.
תראי שנגיע לבניין כלל הרבה לפני הרכבת, אמר לי הספורטאי שלצדי. כשהרכבת הנוסעת חלפה על פנינו כעבור 200 מטר ושתי דקות הליכה (כמה מרגיז!) כבשתי בכוח את הברכה שהתכוונתי לסנן אל הנהג. בגלל עיכוב של שתי דקות עשית את כל הבלגן הזה?
לא חשוב. היה מזג אוויר מקסים, הדרך הרגלית עברה מהר. גם הסידורים שהיו לנו הלכו צ'יק צ'ק ופתאום, בשעה 11:30 מצאנו את עצמנו עומדים באמצע רחוב יפו, רעבים, מחפשים מקום להכניס בו משהו טעים לפה.
ברחוב יפו? הצחקתי את עצמי. הרחוב הזה הוא בושה וחרפה לעיר הבירה של ישראל. העליבות, הבזארים, הסחורות על המדרכות. כדי לא להמשיך לפצוע את העיניים במראה העגמומי של רחוב יפו, חתכנו מיד ימינה לסימטה הראשונה. ומולנו, מעל שולחנות וכסאות שנראו כמו הבטחה למסעדה, התנוסס השלט:
מסעדת המוציא
זו בדיוק המסעדה שכבר חודשים אני זוממת להגיע אליה. הנה, איזו השגחה עליונה זימנה לי אותה בדיוק בזמן ובמקום המתאימים.
המסעדה שפתח אבי לוי, (זוכה העונה השניה של מאסטר שף) היא תוספת נחמדה מאד לנוף המסעדות בירושלים. אם לא כולם זוכרים את השם אבי לוי, הנה התמונה שלו לריענון הזכרון.
אבי לוי - כולם מכירים, לפחות בתמונה, לא?
אני זוכרת איך במהלך התוכנית הסתכלתי בעינים כלות ובשפתיים זולגות ריר על המאכלים שיצאו מתחת ידו, ובעיקר חלמתי על הקציצות המפורסמות שלו. הגיע הזמן לדגום אותן.
אבל מה, השעה קצת מוקדמת מדי. המסעדה נפתחת רק ב-12 בצהריים, יש לנו 20 דקות לשרוף בחימום מנועים לקראת פתיחת המטבח. מלצרית חמודה קוטפת אותנו מהסימטה אל תוך המסעדה. שבו, תשתו בינתיים משהו. קיבלנו את ההזמנה והתמקמנו באחד השולחנות בחוץ, כמעט כמו לשבת סתם כך באמצע הסימטה ההומה, כשתהלוכה של עוברים ושבים מציצה לך לתוך הצלחת והפה. יכולנו לשבת בפנים, אבל רצינו להמשיך ולהנות ממזג האוויר הנפלא.
זמן ההמתנה עבר לנו מהר, בציפיה. בשתים עשרה בדיוק המלצרית הופיעה עם ערכת סכו"ם ומפיות שמגיעה בתוך קופסת עץ גבוהה. היא הניחה על השולחן שני תפריטים, ועוד בטרם הספקנו להתעמק בהם ולתהות מה זה 'אפריטיף המוציא - סלטים מבושלים לפתיחת התיאבון', היא חזרה והניחה לפנינו שש צלוחיות סלטים ושלוש פרוסות עבות של חלה לבנה טרייה, מהסוג שכיף לטבול ברוטב אבל מחמת איסורי הדיאטות למיניהן אנחנו לא עושים את זה כבר שנים.
מסתבר שהאפריטיף הזה פותח כל ארוחה והוא על חשבון הבית. ג'סטה יפה וטעימה! הצלוחיות פיצפונות, אבל במהלך הארוחה המלצרית שאלה יותר מפעם אחת אם נרצה תוספת של סלט זה או אחר. ביקשנו וקיבלנו עוד טחינה שהיתה מצויינת. בלחש, ובקצת בושה, נספר שאיכשהו גם שתי פרוסות עבות של חלה נוספת מצאו את דרכן אל שולחננו. אני מודה בזה רק כדי להסב את תשומת לבן של המסעדות שגובות 12-18 ש"ח על מנת לחם. כאן קיבלנו חלה בחינם, כולל תוספת. מן הראוי שעוד מסעדות יאמצו את זה, לחם ומים חינם זה א"ב של כל ארוחה.
היום אין דיאטה, אמרנו שנינו יחד והסתערנו על החלה והסלטים. לו הייתי עוצמת עיניים וחוזרת בזמן איזה ארבעים שנה לאחור, יכולתי בקלות לדמיין שאני יושבת במטבח של סבתי ז"ל וטועמת את הסלטים שהיא הכינה באהבה לאבא שלי, הבן יקיר לה אפרים. בדיוק הסלטים האלה, עם אותה חלה טרייה. מטבוחה נהדרת, עוקצנית בדיוק במידה המתאימה, קוביות חצילים מופלאות, סלט מנגולד מבושל, לימון כבוש מעולה וזיתים שחורים טובים, מצומקים יפה בשמן. כמובן הטחינה שסחבה הרבה חלה, וסלט נוסף שאני לא אהבתי אבל האשכנזי שלידי טרף אותו - כי התאים מאד לחיך אוהב המתוק שלו - סלט של קוביות סלק. בארבה, כמו שנקרא במחוזותינו. לי הוא היה מתוק מדי. קראתי על הטכניקה המיוחדת שבה אבי לוי מכין את הסלק הזה עם הסוכר, ואני מבינה שהרבה אנשים חושבים שזו גולת הכותרת של הסלטים שלו. אצלי מתוק שייך לסוף הארוחה.
לפני שאמשיך - מילה או שתיים על העיצוב והכלים. רואים שנעשה מאמץ להיות ייחודי, וזה מאד יפה בעיני. הפלטות של השולחנות עשויות פסיפס יפה. כלי האוכל הצבעוניים (שימו לב לצלחות בתמונות הבאות) יובאו ישר ממרוקו או יוצרו כאן כחיקוי לכלים המרוקאיים.
שימו לב למשל למלחייה שקיבלנו כשביקשנו מלח ופלפל:
המלחייה מקסימה, ומתקשרת כל כך לברכת 'המוציא' - זורקת אותי לזמנים של פעם, כשבכל בית היה את הכלי הארכאי הזה שכל מי שחפץ להמליח את האוכל היה תוקע שתי אצבעות במלח, צובט כמות קטנה ומפזר אותה על האוכל שלו. בבית זה פחות או יותר בסדר, כולנו משפחה. אבל במסעדה זה נראה לי לא כל כך לעניין להשתמש במלח שמישהו אחר דחף לשם את אצבעותיו לפני. אלא אם כן יגידו שמרוקנים את המלחיות בין סועד לסועד וממלאים מחדש, ואז זה סתם בזבוז משווע וחסר הגיון.
זה בערך הדבר הכי גרוע שיש לי להגיד על מסעדת המוציא, ואני אומרת את זה לא בגלל שאני כזאת איסטניסית. פשוט בן זוגי חולה כבר כמה ימים ולא נפרד מהטישו שלו במהלך כל הארוחה. הוא התעטש וקינח את האף ועשה אפצ'י לתוך הטישו ומולל אותו בין ידיו ושוב קינח ושוב התעטש. אחר כך לקח בנונשלנטיות באצבעותיו מלח מהמלחייה ופיזר על האוכל שלו. אני מקווה שמי שקיבל את המלחייה אחרינו, לא נדבק במשהו.
ייחוד ומקוריות הם דבר נחמד, אבל צריך לשקול את כל ההשלכות שיכולות להיות להם.
הגענו לתפריט של מסעדת המוציא:
בהתחלה, התפריט המצומצם קצת הפליא אותי, לרגע חשבתי שאולי לא נתנו לנו את התפריט המלא וחסרים בו דפים. 4-5 מנות ראשונות, 4-5 עיקריות, שתי מנות קינוח. זה הכל? אחר כך נדמה לי שהבנתי את הקונספט. עדיף לעשות קצת וטוב מאשר להתפזר על תפריט בן 20 עמודים עם מנות סתמיות. כשנחזור לשם שוב, ואין לי ספק שנחזור, מן הסתם נדגום את המנות האחרות וכך בתוך 2-3 ביקורים אפשר יהיה להגיד שטעמנו את כל מה שיש למטבח להציע. כמונו בטח יהיו גם הרבה סועדים אחרים.
ואז מה? נפסיק לבוא? או שנאכל שוב ושוב אותו הדבר? אין ספק שאז יגיע הזמן להרחיב את ההיצע, ואני בטוחה שהבחור המחונן בידי זהב ידע להתארגן בהתאם.
בינתיים עד שיגיע הזמן הזה, יש בהחלט מה לאכול גם בתפריט המצומצם.
מפאת השעה המוקדמת יחסית והסלטים והחלה שכבר התיישבו יפה בבטן, בחרנו לנו רק מנה ראשונה אחת לשנינו - כרובית מטוגנת על מצע של טחינה ומטבוחה:
הכרובית היתה פריכה וטעימה, הציפוי המטוגן היה עדין וחביב מאד. את הטחינה והמטבוחה כבר הכרנו מהסלטים המקדימים אז לא היה בהם חידוש, אבל הם הלכו נהדר עם פרחי הכרובית החמים. המנה בכללותה טעימה מאד.
לגבי העיקריות - לי היה ברור שאני הולכת על קציצות. לא ידעתי שיש שתי מנות שונות של קציצות ושאני אצטרך להתלבט איזו מהן היתה מושא חלומותי. פתרנו את הבעיה בכך שהזמנו את שתיהן במטרה לחלוק. זו המנה שנקראת 'הקציצות של אדיר':
מנה באמת אדירה שכל ילד היה שמח לקבל בבית עם שובו מבית הספר. זו האסוציאציה שעולה לי לראש. כמות ענקית של פתיתים, ספוגים ברוטב העגבניות של הקציצות העסיסיות והמתובלות היטב.
במשך שנים הייתי סרבנית בישול של פתיתים, ועדיין כך. מה יש בהם חוץ מפחמימות ריקות? אבל עוזרת בית שהיתה לנו בתקופה מסויימת, שדאגה גם להכנת הארוחות, הכניסה לי גול עצמי. היא הפכה את הבן שלי למכור לפתיתים, ושנים אחרי שהעוזרת עזבה עוד היינו מדברים על "הפתיתים של רחל".
אני חושבת שרחל הזאת היא בטח קרובת משפחה של אבי לוי, או אולי שכנה, או אולי למדו ביחד באיזה בית ספר לבישול. כי הפתיתים שלהם תאומים זהים, ואני אומרת את זה לחיוב כי היא באמת היתה מלכת הפתיתים.
גם הקציצות היו טעימות מאד אבל אני חייבת להגיד שלא היה בהן שום טעם או סוד שלא מוכרים לי. קציצות בשר מזרחיות טיפוסיות, עשויות ממצרכים משובחים וטריים. זה כל הסיפור. היום אני אכין כאלו לצהריים, כדי להראות שגם אני יכולה.
מנת הקציצות השניה נקראת בולט, והיא המיוחדת והטובה מבין השתיים, לטעמי.
היא מגיעה במחבת אישית ומורכבת מארבעה 'פגזים' מכוסים מלמעלה בתבשיל של רצועות כרוב ובצל ברוטב עגבניות.
הכרוב רך וטעים ומשתלב נהדר עם טעם הבולט - מין כדור בשר עתיר טעמים (הבחנתי גם בגרגרי אורז בתוך תערובת הבשר? יתכן). שייחודו במעטפת סולת פריכה המקיפה אותו. הנה אפשר לראות בתמונה הבאה את המעטפת שסוגרת על קציצת הבשר:
כל כך נהניתי מהמנה הזאת, זה מה שהשארתי ממנה:
עוד מעט אלך לחפש ברשת אם אבי נתן אי פעם את מתכון הבולט הזה, יהיה מעניין לנסות אותו בבית.
הרשימה הזאת לא מתיימרת להיות ביקורת מסעדות מלומדת. היא פשוט סקירה של חוויית האכילה שלנו במקום, בגובה העיניים ובלי מילים מופלצות של מבקרים מקצועיים. השורה התחתונה של מה שיש לי להגיד היא - אחלה מסעדה. אוכל ביתי, ממש כמו בבית של אמא שלי ושלך ושלכם ושל הרבה אחרים. יכול להיות שאם אמכם לא היתה כשרונית במיוחד במטבח - אז האוכל של אבי יטעם לכם יותר. אם אתם חולים על האוכל של אמא ולא רואים בעיניים אוכל של אף אחד אחר - אולי תגידו 'של אמא שלי יותר טעים' וזה בסדר, זה גם יתכן ואפשרי. ואם אתם לא ממש משתייכים לתפוצה של אבי או לתפוצות השכנות - אולי תגידו מה זה הטעמים האלה, לא אהבנו. גם זה בסדר, כל אחד והחיך שנולד אתו וגדל עליו. לא כולם אוהבים הכל.
בעיני האוכל טוב וטעים, והמסעדה שווה. אין בה בשורה קולינרית גדולה, אבל אם אני מבינה נכון גם אין לה פרטנזיות כאלה. זו מסעדה שמגישה אוכל של בית, טוב ומשביע, שניתן ביד רחבה, באווירה נחמדה ועם שירות מצויין.
והמחיר? הגענו למחיר.
ביקשנו חשבון והוא הגיע בתוך דלי מתכת פרחוני כזה:
כשמוציאים ממנו את החשבון, מתגלות בתחתית הכלי סוכריות דרג'ה צבעוניות, זוכרים אותן?
אהבתי את הרעיון. פעם היו נותנים את הסוכריות האלו בחתונות, בתוך שקיק מלמלה/תחרה. היום מסתפקים בבר אקטיבי ובמגנטים למקרר. בכל אופן הרעיון נחמד, ורק תזהרו לא לשבור את השיניים עם הסוכריה הקשה בנסיון להגיע מהר אל השקד שבתוכה. טיפול שיניים יכול להפוך את הארוחה הזאת למאד יקרה.
אם יוצאים ללא פגע בשיניים, הפגיעה בכיס לא נוראה. שני אנשים רעבים יצאו משם מפוצצים מהנאה:
קצת היה תמוה בעיני שאין הצעה עסקית לצהריים, אבל כלכלית אני חושבת שזה נכון לעשות כך. כרגע המסעדה רוכבת על גל התהילה ואנשים יבואו לאכול בין אם יש עסקית ובין אם אין. בהמשך, בערך באותו זמן שיצטרכו להרחיב את התפריט, אני מניחה שגם תצוץ איזו עסקית משתלמת. בינתיים אני מפרגנת לבחור המוכשר ומאחלת לו המון הצלחה. כל הכבוד, אבי. שיחקת אותה. תודה על הארוחה.
למזלנו - הטוב או הרע? - תחנת הרכבת הקלה היא ממש מעבר לכביש, כך שלא היינו צריכים לגרור את בטננו המלאה בדרך ארוכה. התגלגלנו הביתה ישר לסיאסטה עיכולית בריאה ואני אישית לא הצלחתי להכניס לפה כלום עד למחרת.
תגיות: מסעדת המוציא, אבי לוי, קציצות, זוכה מאסטר שף, מסעדות בירושלים
טיפים למטבח - האוסף המקורי שלי
